נרות שבת

יוֹם אֶחָד, בְּעֶרֶב שַׁבָּת, רָאָה רַבִּי חֲנִינָא אֶת בִּתּוֹ וְהִנֵּה הִיא עֲצוּבָה.
שָׁאַל אוֹתָהּ רַבִּי חֲנִינָא: בִּתִּי, לָמָּה אַתְּ עֲצוּבָה?
אָמְרָה לוֹ הַבַּת: בְּטָעוּת, הִתְבַּלְבַּלְתִּי וְהִדְלַקְתִּי אֶת נֵרוֹת הַשַּׁבָּת בְּחֹמֶץ בִּמְקוֹם בְּשֶׁמֶן.
אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָנוּ נֵרוֹת שַׁבָּת!
עוֹדֵד אוֹתָהּ רַבִּי חֲנִינָא, וְאָמַר: בִּתִּי, מַדּוּעַ אַתְּ דּוֹאֶגֶת, מִמָּה אַתְּ חוֹשֶׁשֶׁת?
מִי שֶׁאָמַר לַשֶּׁמֶן שֶׁיִּדְלֹק, הוּא יֹאמַר לַחֹמֶץ שֶׁיִּדְלֹק.
וּמְסַפְּרִים כִּי הָיָה הַנֵּר דּוֹלֵק בְּבֵיתָם בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַשַּׁבָּת.

עַל-פִּי תַּלְמוּד בַּבְלִי מַסֶּכֶת תַּעֲנִית, דַּף כה עַמּוּד א