בְּתוֹך מִקְדָּשׁ, לִפְנֵי שָׁנִים,

עָמְדָה מְנוֹרַת זָהָב יָפָה

וְלָהּ שִׁבְעָה קָנִים.

כָּל יוֹם הֵאִירָה הַמְּנוֹרָה

בְּאוֹר זָהָב טָהוֹר,

וְכָל הָאָרֶץ מִסָּבִיב

הֵאִירָה מִן הָאוֹר...

אַך בָּאוּ אָז הַיְּוָנִים

כִּבּוּ אֶת הַמְּנוֹרָה,

וְהַמִּקְדָּשׁ נִשְׁאַר עָצוּב

בַּחֹשֶך הַנּוֹרָא.

מִיָּד יָצְאוּ הַמַּכַּבִּים,

בְּלִי פַּחַד, בְּלִי חֲשָׁשׁ

אֲבָל הַחֹשֶך בַּמִּקְדָּשׁ

מִלֵּא אֶת כָּל הַבַּיִת,

כִּי לֹא הָיָה אַף כַּד אֶחָד

שֶׁיֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶן זַיִת!

חִפְּשׂוּ, חִפְּשׂוּ עַד שֶׁמָּצְאוּ

רַק כַּד פִּצְפּוֹן וָקָט...

חָשְׁבוּ כֻּלָּם: הוּא לֹא יַסְפִּיק,

אַף לֹא לְיוֹם אֶחָד!

אַך נֵס קָרָה וּמִן הַכַּד

הֵאִירָה הַמְּנוֹרָה –

לֹא יוֹם אֶחָד, שְׁמוֹנָה יָמִים 

לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה!

דּוֹלְקִים הֵם גַּם הַיּוֹם.