ההיסטוריה של הנר
לאחר שגילה האדם הקדמון את האש, הוא למד "לכלוא" אותה בכלי וכך להשתלט עליה, להעבירה ממקום למקום ולהשתמש בה לצרכיו: חימום, תאורה ובישול.
הנרות הראשונים היו עשויים מאבן או מצדף שלתוכם יצקו שומן של בעלי חיים או שמן והכניסו פתיל. מאוחר יותר השתמשו בחומר חרסיתי ליצירת כלים שונים וביניהם קעריות להדלקת שמן. את הקעריות יצרו מחומר רך, שאינו דליק, והיו שורפים אותן באש כדי שיהפכו לכלי חרס קשיחים. הקעריות הראשונות כללו מעין בקע להנחת הפתיל. בהמשך החלו מייצרים כלים סגורים שלהם ידית נשיאה ושני פתחים: האחד, עין הנר, ליציקת השמן, והשני, פי הנר, להנחת הפתיל.
את הכלים היו ממלאים בחומר בעירה, מניחים בהם פתיל ומדליקים. כלים אלו נקראו נר, נר שמן או נר חרס. צורת הנרות התפתחה והשתנתה עם השנים הן כתוצאה מאופנה והן כתוצאה מצרכים.
במאה הראשונה לפנה"ס, לאחר הכיבוש הרומי, החלו מייצרים נרות על פי תבנית, ולא באופן ידני, דבר שהפך אותם פופולריים וזולים. התבנית הייתה עשויה משני חלקים נפרדים: עליון ותחתון. החלק העליון כלל שני פתחים – ליציקת השמן ולהנחת הפתיל. החלק התחתון שימש כמְכָל לשמן. את שני החלקים היו מייבשים בנפרד ואחר כך מחברים אותם לתבנית בעזרת חומר רך ומייבשים שנית.
היהודים נהגו לעטר את נרותיהם בסמלי יודאיקה כמו: מנורה, שופר, לולב, אתרוג, שבעת המינים וכו', וכן בציורים של כלים חקלאיים.
מנוזל למוצק
הנר המוצק החליף את מקומו של הנר הנוזלי החל במאה החמישית לפנה"ס. בתחילה היו טובלים כפיסי עץ בשומן כבשים. מאוחר יותר הוחלפו כפיסי העץ בסוּף ובפתילים.
הנרות הראשונים העשויים דונג דבורים נוצרו בתקופה הרומית, במאה הראשונה לספירה. אולם נרות אלה היו יקרים מאוד, ומסיבה זו המשיכו לשמש מנורות השמן.
במאה השמונה-עשרה החלו מייצרים נרות מחומר לבן ושמנוני המצוי בגולגלות של לווייתנים.
ב-1854 הצליח מדען אנגלי לזקק נפט גולמי ולהפיק את הפרפין. הפרפין משמש כחומר עיקרי לייצור נרות עד עצם היום הזה.
הנרות בימינו שונים זה מזה בצורתם, בגודלם, בצבעם ובשימושיהם. יש נרות העשויים שמן ופתיל, ואחרים מפרפין ושעווה שבמרכזם עובר פתיל.
|